מתרגמת בבית הספר (מתוך: הסדרה "קצרים", פורסם ביוטיוב בינו' 2007)
במערכון מתוך "קצרים" עולה תמונה "קומית" אודות הפער בין שפת המורים והטקסט הנלמד לבין שפתם של התלמידים. הפער הזה הוא לא רק פער של שפה אלא הוא קודם כל פער תרבותי שבו מילים, ביטויים, דפוסי התנהגות וניאונסים עדינים שקיימים בנכסי תרבות ישראלים אבדו ונרמסו תחת רגלי ההווה שמרדדות את השפה והתרבות. המערכון אומנם מקצין את התופעה אך אינו עוסק במדע בדיוני. אחת הסיבות שהקטע מדבר אלי היא שכמורה אני חש את הפער הזה כל יום ולא רק בתחום השפה והיצירה התרבותית אלא במכלול הידיעות התרבותיות/היסטוריות והפוליטיות שתלמידי מכירים ולעיתים קרובות אני נאלץ לעצור ולהסביר דברים/מושגים/אירועים שכלל לא מוכרים להם וזאת על מנת להדביק את הפער. אני מורה לקולנוע והמקצוע שלי מגיע אומנם מתחום האומנות אך הוא עוסק בכל תחומי החיים- אומנות, פוליטיקה, היסטוריה, חברה ועוד. ולעיתים קרובות התלמידים לא מבינים עד הסוף לאן מכוון הסרט כי יש להם פערים תרבותיים.
בהקשר של שפה ותרבות אני "נפגשתי" לראשונה בחנוך לוין כשהייתי בתיכון, בגיל של התלמידים שלי, לפני לא הרבה זמן- 20 שנה. השפה הלווינית והאמירה החברתית-פוליטית שלו שוותה אותי מייד ולשפה לו, לתחכום ההבעה ואף לבוטות אני מתגעגע.
שיר מתוך הספר - "הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים" 1994 - חנוך לוין
אל תסתכל בקנקן
אל תסתכל בקנקן,
אלא במוכר הקנקנים.
פניו אפורות,
ליבו חולה.
הוא עבר צינתור,
לפניו גם ניתוח.
אשתו אומרת לו:
יהיה טוב.
ולא טוב לו.
לא כך תיארנו את חיינו.
יצאנו בתנופה, חשבנו
לעבור את העולם כמו סופה,
והנה- עינוי סיני:
טיפה, ועוד טיפה,
ועוד טיפה.
אל תסתכל בקנקן,
אלא במוכר הקנקנים.
הבט בו כך, פשוט,
באיזה סתמיות
של מי שיעבור גם הוא
צינתור, ניתוח,
ולבסוף ימות.
הטקסט הזה פשוט ועצוב ובמעט מילים הוא בונה עולם שלם של החמצה שחל על כולנו. הקטע הזה מתקשר לי עם המערכון של קצרים כי אני יודע שטקסט כזה , מודרני יחסית , לא יתקבל באהבה גדולה אצל תלמידים ופערים של שפה, קצב חיים ובכלל תפיסת חיים שלא מבינה אולי למה צריך בכלל שירה יקשה על חיבור של תלמידים ליוצר כל כך פורה וחשוב בתרבות הישראלית
במערכון מתוך "קצרים" עולה תמונה "קומית" אודות הפער בין שפת המורים והטקסט הנלמד לבין שפתם של התלמידים. הפער הזה הוא לא רק פער של שפה אלא הוא קודם כל פער תרבותי שבו מילים, ביטויים, דפוסי התנהגות וניאונסים עדינים שקיימים בנכסי תרבות ישראלים אבדו ונרמסו תחת רגלי ההווה שמרדדות את השפה והתרבות. המערכון אומנם מקצין את התופעה אך אינו עוסק במדע בדיוני. אחת הסיבות שהקטע מדבר אלי היא שכמורה אני חש את הפער הזה כל יום ולא רק בתחום השפה והיצירה התרבותית אלא במכלול הידיעות התרבותיות/היסטוריות והפוליטיות שתלמידי מכירים ולעיתים קרובות אני נאלץ לעצור ולהסביר דברים/מושגים/אירועים שכלל לא מוכרים להם וזאת על מנת להדביק את הפער. אני מורה לקולנוע והמקצוע שלי מגיע אומנם מתחום האומנות אך הוא עוסק בכל תחומי החיים- אומנות, פוליטיקה, היסטוריה, חברה ועוד. ולעיתים קרובות התלמידים לא מבינים עד הסוף לאן מכוון הסרט כי יש להם פערים תרבותיים.
בהקשר של שפה ותרבות אני "נפגשתי" לראשונה בחנוך לוין כשהייתי בתיכון, בגיל של התלמידים שלי, לפני לא הרבה זמן- 20 שנה. השפה הלווינית והאמירה החברתית-פוליטית שלו שוותה אותי מייד ולשפה לו, לתחכום ההבעה ואף לבוטות אני מתגעגע.
שיר מתוך הספר - "הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים" 1994 - חנוך לוין
אל תסתכל בקנקן
אל תסתכל בקנקן,
אלא במוכר הקנקנים.
פניו אפורות,
ליבו חולה.
הוא עבר צינתור,
לפניו גם ניתוח.
אשתו אומרת לו:
יהיה טוב.
ולא טוב לו.
לא כך תיארנו את חיינו.
יצאנו בתנופה, חשבנו
לעבור את העולם כמו סופה,
והנה- עינוי סיני:
טיפה, ועוד טיפה,
ועוד טיפה.
אל תסתכל בקנקן,
אלא במוכר הקנקנים.
הבט בו כך, פשוט,
באיזה סתמיות
של מי שיעבור גם הוא
צינתור, ניתוח,
ולבסוף ימות.
הטקסט הזה פשוט ועצוב ובמעט מילים הוא בונה עולם שלם של החמצה שחל על כולנו. הקטע הזה מתקשר לי עם המערכון של קצרים כי אני יודע שטקסט כזה , מודרני יחסית , לא יתקבל באהבה גדולה אצל תלמידים ופערים של שפה, קצב חיים ובכלל תפיסת חיים שלא מבינה אולי למה צריך בכלל שירה יקשה על חיבור של תלמידים ליוצר כל כך פורה וחשוב בתרבות הישראלית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה